המשוררת שמשמיעה את קולם המושתק של העולים

היא עלתה לארץ מרוסיה לפני כמעט שלושים שנה, ואת ההגירה שחוותה כעקירה היא מתרגמת היום לשירה. בריאיון לרגל קבלת פרס לשירה עברית מידי רעיית הנשיא, מתארת ריטה קוגן את קשיי הקליטה, מספרת כיצד משלבים בין היי–טק לפואטיקה, ומבהירה מדוע היא אינה כותבת בשפת האם שלה: «עברית זו השפה שלי. אין לי שפה אחרת»

 

למאמר במקור ראשון

https://www.makorrishon.co.il/culture/108861/

כבר בתחילת הריאיון, ריטה קוגן מכריזה מראש על מה נדבר ועל מה לא נדבר. היא לא מהססת להעביר הלאה כשאני שואלת שאלות לא ענייניות מבחינתה, ובאופן כללי נוהגת להסתייג מטענות שנשמעות לה מכלילות או לא בתחום עיסוקה. לא מפתיע, אם כן, שאת פרויקט ההדסטארט לספר השירים הראשון שלה, «רישיון לשגיאות כתיב», קידמה באמצעות השיר «תעודת זהות», שמדבר על מערך הציפיות שהחברה מדביקה לעולים מבריה»מ.

־ לָמָּה קַר לְךָ? אַתְּ רוּסִיָּה!
־ לָמָּה חַם לָךְ? אַתְּ מִיִּשְׂרָאֵל!
־ שְׂמֹאלָנִית? מוּזָר. אַתְּ רוּסִיָּה!
־ יֵשׁ חָבֵר? אֵין? מוּזָר. אַתְּ רוּסִיָּה!

בשיר אחר מתוך ספרה החדש היא כותבת:

«הֵם יָשְׁבוּ עַל 
בַּרְזֶלִים,
הֵם זָרְקוּ כַּדּוּרוֹנֵי נְיָר שֶׁנִּלְעַס
וּמִלִּים.
פּגִיעָתָם הָיְתָה יוֹמְיוֹמִית וּשְׁכִיחָה — 
זוֹנָה
רוּסִיָּה
מַסְרִיחָה».

«יש איזושהי מטריצת ציפיות ממך, והיא בזויה ונחותה ולא מעניינת», מסבירה קוגן, «אבל ככה זה מתנהל. היום ככל הנראה אף אחד לא יעז להגיד לי את זה, ואם הוא יעז להגיד לי אני כנראה אשבור לו את הפרצוף. אבל אין מה לעשות, כשאת חיה בתוך זאבים בסוף את מתחילה להתנהג כמו זאבה».

זו מציאות שאת נתקלת בה גם היום? 
«אני זוכרת יום חורפי אחד כשעבדתי באינטל חיפה. ניגשה אליי אישה שניסתה להתחבר איתי ואמרה ‘נו, היום את מרגישה כמו בבית, הא? כמו באוקראינה. כעת, אינטל היא חברה רב־תרבותית עם כללי התנהגות ברורים. אסור לך בשום אופן לרמוז ללאום או עדה של אדם שעובד איתך ואת יכולה להיות מפוטרת על זה. זה אולי טיפה ‘פי־סי’, אבל אני מעדיפה את מקום העבודה שלי ככה. אמרתי לה ‘תשמעי גברת, אני חיה פה 28 שנה. זה הבית שלי, זה האקלים שאני רגילה אליו, אני סובלת מקור ואני גם לא מאוקראינה’. מאותו רגע היא הפסיקה לדבר איתי».

צילום: באדיבות בית הנשיא
יחד עם רעיית הנשיא נחמה ריבלין בטקס הפרס. צילום: באדיבות בית הנשיא

אז זהו הכלל, אם כן – קוגן היא זו שתחליט איך ובאיזה הקשר היא מעוניינת לדבר על המוצא שלה, ולעיתים זה יקרה דרך יצירה. ספרה האחרון, «סוס בחצאית», מקדיש פרק נכבד לחוויותיה כמהגרת, וזכה לפני מספר שבועות לציון לשבח במסגרת פרס רעיית הנשיא לשירה עברית.

הופתעת? 
«זה מאוד משמח ומאוד מפתיע, אבל את יודעת, הגשתי בקשה. וברגע שאת מגישה את מחזיקה איזו ידיעה שעשית מהלך ושהוא יכול להצליח».

הפרס, שעומד על סך עשרת אלפים שקלים, הצליח לכסות מעט מההשקעה שנדרשת ממשוררים כדי להוציא את יצירותיהם לאור.
את הספר הראשון הוצאת בפרויקט הדסטארט.

«למעשה גם את הספר השני. בשניהם שילמתי על העריכה ומדובר בלא מעט כסף. עשיתי את ההדסטארט כשהספר היה ערוך ומוכן והייתה אופציה לרכוש אותו ולעזור לי בעצם להדפיס אותו. בספר השני, עיתון 77 (דו־ירחון לספרות, חברה וביקורת, רמ»ב) הגיש אותי כמועמדת למענק של מפעל הפיס, ולמזלי הטוב זכיתי. אם לא הייתי זוכה זה כמובן היה על חשבוני. אף אחד לא מוציא היום ספרי שירה שלא על חשבון המחבר».

ומה דעתך על המצב הזה?
«זה המצב שאני מכירה. אחד המשוררים הנערצים עליי, ניקולאי גומיליוב, הוציא לא מעט ספרים על חשבונו ותמיד אמרתי לעצמי שאם גומיליוב יכול אז גם אני יכולה».

עגנון עם מילון

אבל חוץ מלכתוב שירים, קוגן (42), היא גם סופרת, מתרגמת ומהנדסת במקצועה. «את הכסף שאני מרוויחה בהנדסה אני מוציאה הרבה פעמים על עסקי הספרות», היא מודה בחיוך, ואגב כך מבהירה: «זה לא דיי־ג’וב שלי. אני לא מאמינה בדיי־ג’וב. אני בן אדם שפועל מתוך תשוקה לדבר ועושה את זה מעל 16 שנה. אני לא רואה את חיי מתנהלים ללא התחום הזה».

זה שילוב לא מאוד נפוץ.
«אני משתדלת להיות בן אדם לא מאוד נפוץ».

בחרת לפתוח את הספר האחרון שלך בציטוט מתוך תמול שלשום של עגנון – «חוכמה גדולה צריכה הנהגת העיר, שיש בה אנשים מכל הגלויות, וכל אדם ואדם הוא גלות בפני עצמו». סוג של הצהרת כוונות?
«זו מין התאהבות טהורה בעברית שלו. קרה לי דבר מפחיד עם עגנון. עבדתי אז בחיפה. נסעתי ארבע פעמים בשבוע ברכבת ונהגתי לקרוא את הספר בנסיעות. כשהיא הייתה עוצרת בתחנת השלום הייתי מתבוננת באנשים שנכנסים ויוצאים והיה לי קול בראש שתיאר את כל ההתרחשות בשפה עגנונית. זה היה כיף ומטריף ויפה, יש לי קטעים שלמים שכתבתי ככה. השורות האלה כמו הצטלמו לי על התודעה. וברגע שאני נופלת למין החלטה כזאת, היא מתקבעת».

«סוס בחצאית» מחולק לשערים על פי נושאים. חלקם עוסקים בהיבטים של נשיות, חלקם בהגירה, אחרים בחוויות יומיומיות כמו חתולים ונסיעות ארוכות. כך או כך – זר שייקלע אליו יתקשה לשער שלא מדובר בשפת האם של המחברת. קוגן מלהטטת בעברית ולשה אותה, משאילה ומחברת מילים כאוות נפשה.

איך מגיעים לעברית ברמה כזאת?
«אני חושבת שזה נובע מתוך סקרנות לדברים. איזשהו פענוח וחקר בלתי פוסק. זו השפה שלי. אין לי שפה אחרת. אני לא מאמינה שנכון לי ליצור בשפה שאני לא חיה בתוכה».

צילום: נתן אלפרט
חלק מהתרחשות היסטורית כבירה. עולות מברית המועצות בנתב»ג בשנת 1990. צילום: נתן אלפרט

בשיר «יש לציין שנת עלייה» היא מתארת את פערי הידע המקומי שהמהגר נדרש להשלים:

«לֹא יָדַעְתִּי מִי הָיְתָה
עִנְבָּל פֶּרֵלְמוּטֵר כְּשֶׁנֶּהֶרְגָה,
וּמַדּוּעַ כֻּלָּם אֲבֵלִים.
לֹא יָדַעְתִּי מִי הָיָה
יִצְחָק רַבִּין כְּשֶׁנִּרְצַח,
וּמַדּוּעַ כֻּלָּם אֲבֵלִים».

אז מהרגע שמגיעים לארץ, מתחיל מירוץ להשלמת פערים?
«זה תהליך מאוד ארוך שדרש המון שנים וקשיים ומאמצים וטיפולים, כדי לאפשר לי להתגבר על מחסום הפחד והחרדה. כמובן שצריך גם לקרוא הרבה. שמונה חודשים אחרי העלייה קראתי את תהילה של עגנון עם מילון. זה לקח המון זמן כי בשנות התשעים לא היו ספרים מתורגמים לרוסית. הוקסמתי ממנו. הגדולה של אמנות גבוהה היא שגם כשאתה חצי עיוור או מחוסר חוש, עדיין יש לך אמצעים כדי לספוג אותה לתוך עצמך. במובן הזה כן, אני סובייטית טובה, ומאמינה בעבודה קשה בשביל לממש דברים.

«לאחרונה יצא לי לקרוא הרבה פרוזה של דוד פוגל. יש שם לא מעט מילים שלא הכרתי ואני בודקת במילון ואחר כך מרשה לעצמי להשתמש בהן. זו למשל מיומנות שכן קצת חסרה לי – אני קוראת לה ‘מוטוריקה עדינה של שפה’. אם האצבעות שלנו מסוגלות לבצע פעולות עדינות, אז אצלי יש איזה נמלול. אם אני רואה מילה יפה אצל פוגל או עגנון והיא יותר יפה בעיניי מאשר המילה הרגילה שנהוג להשתמש בה היום, אעדיף להשתמש בה. הרבה פעמים בשמיעה אנשים מרימים גבה, ובכתיבה היא תישמע כמו מניירה.

«בעצם אדם שמהגר הופך להיות נכה סוציאלי. אם את מסתכלת החוצה, את הרבה פעמים יכולה במבט חטוף לשייך אנשים למצב סוציו־אקונומי או למוצא מסוים. את יכולה לדעת המון על אדם זר, כמו שרלוק הולמס, שעושה שימוש בהסקת מסקנות. כאשר את מהגרת הדבר הזה נלקח ממך. יש אנשים שמצליחים לרכוש את זה מחדש ויש אנשים שלא».

ואת מרגישה שהתגברת על המחסום הזה במהלך השנים?
«היום זה יותר נוח, כי המון מידע זמין ואת יכולה בהינף אצבע למצוא כל דבר. אבל הרבה שנים זו הייתה פשוט הישרדות. היום אני גם לא מתרגשת מזה. למשל, השתתפתי פעם בסדנת כתיבה, ובתרגיל הסיכום אחד השירים היה טייק־אוף ל’אני ושולה בחצר’ – ואני לא הכרתי את השיר הזה. לכולם היה ברור שמכירים את זה, ולי הרפרנס הזה היה חסר. אבל אני לא מתרגשת מזה, שמתי ספוטיפיי או יוטיוב והשלמתי את החסר. ומעבר לזה, יש לי זיכרון די פנומנלי, ואני יודעת הרבה דברים שאחרים לא».

עקירה כואבת

היא נולדה בסנט־פטרבורג שברוסיה. אמה הייתה מורה לספרות ואביה במאי תיאטרון. בגיל שנתיים אביה עזב את הבית, וכשהייתה בת 14 עלתה לארץ יחד עם אמה בגל העלייה של תחילת שנות התשעים. אחרי שהוריה התגרשו נישאה אמה בשנית ויש לה שתי אחיות למחצה. תחילה שהתה המשפחה במרכז קליטה בחיפה, ומשם עברה לקריית־חיים. סיפור העלייה שלה, כך היא סבורה, לא מעניין כמו המשמעויות שנגזרות ממנו.

«יש קבוצה בפייסבוק שקוראים לה ‘רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן'», היא מספרת, «המנהלת של הקבוצה כתבה שם פעם שבעצם זו הייתה תופעה היסטורית. כשבריה»מ קרסה ונפתחו השערים, רוב האנשים שהיו שם, בין אם רצו בין אם לא, בין אם היו ציוניים ובין אם לא, עלו לארץ. זה פשוט היה נחשול אדם שהתחיל לנוע. ופתאום אתה מבין שאתה עצמך, הפרט, פתית השלג הנדיר והמיוחד – היית חלק מהתרחשות היסטורית כבירה. תודעתית קשה לתפוס את זה, אבל אותי זה די טלטל בזמנו».

מה הבנת למשל?
«שבאיזשהו מקום זה היה בלתי נמנע. כשהממלכות קורסות הדברים קורים וזה לאו דווקא בידיים שלך, בטח כשאת ילדה. הרבה מאוד אנשים, גם בגילי וגם צעירים ממני, בעצם נלקחו. אני מסייגת את זה, אבל אצל הרבה משפחות הילדים הגיעו לכאן והמון פעמים לא הסבירו להם מה המשמעות. הם פשוט הובאו לכאן. כמו בהקשר התנ»כי של פרשת לך לך. מי קיבל את הצו האלוהי? אברהם. אבל שרי נלקחה, אף אחד לא שאל אותה אם היא רוצה לבוא».

ובתור ילדה שאלת למה לקחתם אותי?
«אצלי זה היה קשה. אני רואה את זה כעקירה».

צילום: אריק סולטן
«אדם שמהגר הופך להיות נכה סוציאלי». ריטה קוגן. צילום: אריק סולטן

המעבר מחיפה לקריית־חיים לא הקל עליה. «תחשבי שהגעתי לקריה שרוב הילדים שם הכירו אחד את השני מהגן. כמובן שבסוף רכשתי חברות אבל זה תמיד היה מוטל בספק בעיניי. בכיתה י’ כל תלמיד נדרש לעשות מחויבות אישית, למעט העולים כמובן. אני הייתי מחויבות אישית מאוד נחשקת כי גרתי קרוב, הייתי שקטה, והיה צריך ללמד אותי עברית או לעשות איתי שיעורים. היה ממש ריב בין שתי בנות מי תעשה עליי מחויבות אישית ואחת מהן זכתה. אני לא ידעתי את זה, ראיתי בכך מחווה של רצון טוב להתחבר איתי, כאשר למעשה יצאה לה מזה תועלת ברורה».

מלבד שירי הגירה, אפשר לומר שהצלע השנייה של קוגן היא העיסוק שלה בנשיות ובפמיניזם. גם השם «סוס בחצאית» אינו מקרי.
«סבתא שלי נהגה לכנות אותי ככה בגיל מאוד צעיר. ‘קון ויופקה’, היא הייתה אומרת – זה ביטוי שמיוחס לאישה שהיא גם פראית, גם מגושמת, לא לגמרי נשית, מין שעטנז משונה כזה. דווקא בתרגום המילולי שלו לעברית יש קסם בל יתואר בעיניי, והרבה רואים בו מקבילה נשית ל’ענן במכנסיים’ של מאיאקובסקי, שזה בכלל נורא מחמיא לי».

מתי לראשונה נתקלת במילה פמיניזם?
«הפעם הראשונה הייתה בארץ, אבל אני ככה מאז שאני זוכרת את עצמי. כשהייתי קטנה קראתי המון ותמיד מאוד ביאס אותי שבספרים שאני מאוד אוהבת – שלושת המוסקטרים, רובינזון קרוזו, כל ספרי ההרפתקאות של ז’ול ורן – הגיבורים הפעילים הם גברים. הנשים – או שהן לא קיימות או שצריך להציל אותן. בטח שצריך להציל אותן, לכי תרוצי עם כל הדבר הזה עלייך, עם הקרינולינה על המותן. מגיל נורא קטן היה לי דיסוננס קשה וקומם אותי שאין לי עם מי להזדהות. הייתי ממירה את הדמויות בראש שלי. המצאתי לעצמי גרסה חלופית לאי המטמון, ובמקום ג’ים הוקינס קראתי לגיבורה ג’מה הוקינס, וסיפרתי לעצמי שזו נערה שמחופשת לנער והולכת עם הפיראטים ושודדי הים והיא זו שמצילה את המצב».

בשיר «שירת הים», למשל, היא מספרת על שרשרת הדורות המשפחתית. על סבתה שהייתה רופאה בסטלינגרד אבל לא נהגה ברכב, אמה שכבר נוהגת ברכב ואפילו שטה איתה במפרשית, והיא – שנוהגת, משיטה מפרשית, מהנדסת, יודעת קוד, אבל לא התחתנה וספק אם יהיו לה ילדים.

זו החלטה שקיבלת?
«לא. זה מה שקרה, החיים התכווננו לשם, זו לא בהכרח החלטה אבל זה כרגע מה שקורה».

אז מה יש כאן, פמיניזם מפותח יותר?
«כל דבר מגיע בגלגולים. זה לא מפותח יותר, יש פה שושלת שנבנית. אי אפשר לברוא יש מאין ויש גלים של פמיניזם. לדעתי אנחנו היום בפתח הגל השלישי. אותן נשים שנמצאות בגילֵי השלושים והארבעים, אנחנו דור המדבר ועברנו דברים מאוד קשים בחיינו בכל מה שנוגע לאלימות מינית. אני מקווה שהעולם הולך למקום טוב יותר מכאן. שוב, אני לא מקבלת את הפי־סי, זה לא קשור לספרות או ליצירה, זה קשור לחיים, ויש מרחק גדול מאוד ביניהם. האם אני רוצה לקרוא בספר על אונס? כן. אבל כשאני יוצאת הביתה מאוחר מהעבודה אני רוצה להלך ברחוב ולהרגיש בטוחה. זו זכותי, ואין קשר לכך שבספרות מנסים להשליט עכשיו תקינות פוליטית, זה בעיניי גרוע ביותר. פוריטניות מחרידה. ספרות זה ספרות, אמנות זו אמנות, וחיים זה חיים».

וכשקוגן מדברת על החיים, היא מתכוונת לחיים עצמם. לפני 12 שנה, בהיותה בת שלושים, עברה בעצמה אונס והקדישה לנושא שער שלם בספר שלה. המסקנות שלה מהאירוע ההוא ברורות.

צילום: זולטן קלוגר, לע"מ
התאהבות בעברית שלו. ש»י עגנון. צילום: זולטן קלוגר, לע»מ

«כן, זה לא סוד, נאנסתי בגיל שלושים. חוויתי בחיי הרבה פגיעות מיניות מגיל צעיר ולמזלנו היום האקלים החברתי מאפשר לדבר על זה, אז אתן לך את החזון שלי: יש בארץ בתי דין לתעבורה. הם נוסדו כי הבינו שחוק פלילי רגיל אינו תקף למצבים של הרג בכביש. התפתחו חוקים וקמו תקדימים והוקמו בתי דין לתעבורה ששם החוק הוא שונה. התקווה שלי היא שמתישהו יבינו שהחוק הפלילי שקיים היום לא מאפשר למערכת המשפט למצות את הדין מול אנשים שמבצעים עבירות מין, וכמו שיש בית דין לענייני תעבורה או לענייני עבודה, יהיה גם בית דין לפגיעות מיניות, ושם יהיו מבחנים משפטיים שונים מאשר בית דין פלילי. אני חושבת שהדין הפלילי של היום לא באמת מאפשר לעשות את זה. למשל המקרה של אלון קסטיאל – תסתכלי כמה נשים התלוננו נגדו ובסופו של דבר כמה נשארו בכתב האישום».

נשים על הסיפון

בנוסף לכל עיסוקיה היא גם חובבת ימאות וסקיפרית, כאשר מדי תקופה היא יוצאת לשיט במי הים הפתוחים. האהבה לים נוכחת בשירה שלה בהקשרים שונים.

«לכל משורר ישנם הלהיטים שלו, ואחד הלהיטים שלי הוא הזמנה להפלגה מתוך השער האחרון בספר, שנקרא ‘לה פואזיה דל טריטונה’ (באיטלקית – ‘השירה של הטריטון’). טריטון הוא האל שנושף בקונכייתו ומעלה את הים ומוריד אותו. ב’הזמנה להפלגה’ אני פונה לאמהות הגדולות והמיוסרות של השירה העברית וקוראת להן לבוא איתי להפלגה, כי אני יודעת מה זה סבל, ומה זה ייסורים, מה זה דכדוך ומה זה דיכאון, מה זו עקרות ומה זה חולי. ואני אומרת להן – ‘עזבו בנות, בואו איתי להפליג'».

מאיפה האהבה הזאת לים?
«היא תמיד הייתה שם. תמיד הערצתי את רובינזון קרוזו ואת קפטן בלאד ואולי זה איזשהו פן רומנטי הרפתקני שלי. ים אינו יבשה, ואני חושבת שהמושג בית נגזר מתוך היבשה. הים מעלים את הנטל של ‘להגדיר לך בית’ ויש בזה משהו שאותי מאוד מנחם».

כיום היא מתגוררת בתל־אביב עם בן זוגה אלפרד כהן, אף הוא משורר. השניים מגדלים יחד ארבעה חתולים, וגם עליהם היא מרבה לכתוב בשירתה. מבחינה אמונית היא «לא אדם לא־מאמין» על פי הגדרתה, ואפילו הייתה תקופה שבה נהגה לשמור כשרות ושבת.
«היה לי בן זוג שבעצם שמרתי מצוות בשבילו כמעט שלוש שנים. לא הכרתי יהדות מעבר לשיעורי תנ»ך בבית הספר וממש נכנסתי לזה. קראתי פרשות שבוע, הלכתי כל שבת לבית הכנסת, למדתי להתפלל ושמחתי על ההזדמנות הזאת. אחרי שנפרדנו ועברתי לגור בדירה שאני גרה בה כיום, גיליתי שמולי יש בית כנסת והחלונות שלנו פונים לאותה חצר אחורית. בשבת הראשונה שעברתי לשם היה חם. החלונות היו פתוחים, ופתאום שמעתי שירים של קבלת שבת בוקעים מתוך החלונות. חשבתי שאני הוזה את זה, אבל פשוט התחלתי לבכות מהתרגשות».

ואם בזהות עסקינן, את מרגישה שיש מספיק מקום לסיפור הרוסי בתרבות הישראלית? עד היום למשל לא הייתה סדרה שעסקה בעלייה הרוסית.
«אין פה עניין של כבוד. העיסוק של ספירת קולות ומדדי כבוד הוא עיסוק נחות. אגיד לך משהו משמח שכן קורה עכשיו – כבר מספר שנים פועלת הוצאת ‘קדימה’, שהמו»לית הראשית שלה היא ד»ר איסנה גולדין. ההוצאה הזאת מקדמת קלאסיקה רוסית מתורגמת לעברית, ויצא לי לתרגם דרכה פואמה של פושקין. נפעמתי לגלות שאנשים פשוט קוראים ואוהבים את זה, ולאו דווקא דוברי רוסית. זה מה שמופלא באמנות – שהיא על־זמנית. אמנות טובה, אין לה עדה, ואין לה לאום – היא קוסמופוליטית. חשוב לעסוק בזהות שלך אבל אסור שזה יהיה הדבר שהיחיד שמניע את האמנות שלך. לשם אני רוצה להגיע, ושם אני רוצה להיות».

Оставьте свой комментарий

Заполните поля или щелкните по значку, чтобы оставить свой комментарий:

Логотип WordPress.com

Для комментария используется ваша учётная запись WordPress.com. Выход /  Изменить )

Google+ photo

Для комментария используется ваша учётная запись Google+. Выход /  Изменить )

Фотография Twitter

Для комментария используется ваша учётная запись Twitter. Выход /  Изменить )

Фотография Facebook

Для комментария используется ваша учётная запись Facebook. Выход /  Изменить )

Connecting to %s